"הכל רק לא לשתוק"
קוראים לי אופיר שטוי וב- 27 בינואר 2019 סוממתי ונאנסתי (לכאורה) ע"י אדם שהיה "ידיד" שלי, סטודנט לרפואה.
בנפרד מהמאבק הפרטי שלי, אני יוצאת למאבק ציבורי במטרה לקדם העלאת מודעות לאונס וסמי האונס והנעת תהליכים לטיפול ומניעה.
רקע על הסיפור שלי והסיבה שגרמה לי לצאת למאבק:
אחרי לילה שלם שהופקרתי על ידי אותו בחור, חסרת הכרה ברחובות תל אביב והרצליה, יחפה בינואר, חסרת מעיל, ארנק, מפתחות ופלאפון, המשפחה שלי מצאה אותי ולקחה אותי לבית חולים. אבל היה מאוחר מידי. הסם כבר לא השאיר זכר.
את התלונה הגשתי באותו היום, ועדיין, אחרי שנתיים, לא עשו דבר למען איסוף ראיות ואף הוחלט שלא להגיש כתב אישום נגד אותו סטודנט לרפואה, אותו בחור שאנס אותי (לכאורה).
מאז הבטחתי לעצמי, שבניגוד למה שהמדינה והחברה שלנו ניסו לגרום לי לעשות- אני אעשה הכל רק לא לשתוק.
החלטתי לצאת במאבק להעלאת המודעות לאונס ולסמי אונס.
הבנתי שמדובר במגיפה שחייב לעצור התפשטותה.
אז מה החזון של המאבק שלי?
נקודת ההנחה הבסיסית שצריך לצאת ממנה היא שהזמן במקרי אונס וסמי אונס הוא קריטי.
1.קידום שיתוף פעולה עם נהגי מונית במטרה לאפשר לנהגי המונית החשופים לרגעים קריטיים בחוסר ההכרה, לזהות זאת, ולהביא להצלה מידית של הנפגע.ת על ידי לקיחתן.ם לבית החולים הרלוונטי.
2. קידום ועידוד מכירת ערכות חד פעמיות לזיהוי סם אונס במקומות בילוי והובלה לכך שיהיו שימושיות ואף ישמשו הרתעה מפני פגיעה.
3. העלאת המודעות החברתית בכל רחבי הארץ על ידי קמפיין הכולל שלטי חוצות בנושא.
4. קידום חקיקה המחייבת את משטרת ישראל לפעולות מידיות הכוללת רשימה של ראיות חובה שיש לאסוף בכדי לאפשר תביעה של החשוד.
5. קידום הקמת מעבדה לבדיקת סמי אונס בעזרת DNA בישראל. ואף להשתית ביקורת בין הגופים השונים העוסקים במלאכה בכדי למנוע רשלנות.
6. הקמת מרכז ראשון בארץ לנפגעי.ות אונס וסמי אונס שיעניק ליווי, תמיכה וסיוע.
את המטרות זיקקתי מהחוויות האישיות שלי, מהסיפור שלי, מהטראומה שלי
אספתי את כל מה שהבנתי שיכול היה להיות אחרת, יכול היה להיות הסיכוי להציל אותי.
הבנתי שאם אצא לפעולה, אולי נצליח יחד להציל את הקורבן הבא.
רקע עליי
קוראים לי אופיר הילי שטוי. אבל הרוב קוראים לי "פישי".
נולדתי באילת, ובגיל 8 עברנו לרעות. יש לי אחות אחת שגדולה ממני ב4 שנים והיא
החברה הכי טובה שלי.
מילדות אהבתי להיות פעילה חברתית: מכתה ד' ועד יב' הייתי בצופים וגיל בתיכון הייתי ראשג"דית. הייתי יו"ר מועצת תלמידים בבית הספר בו למדתי (שש שנתי). בבית הספר הייתי חלק ממשלחת של חילופי תלמידים ישראל-גרמניה במטרה לגשר על פערי הדורות.
אני אוהבת תיאטרון, ויש לי מנוי בתאטרון האהוב עליי. רקדתי שנים היפ הופ וניגנתי בילדות על פסנתר.
שירתי כקצינה בחיל האוויר (תפקידים מסווגים). החלטתי להשתחרר לאחר 4.5 שנות שירות משמעותי ומדהים לאחר האונס שעברתי ואני אזרחית מאוגוסט 2019. ישר לאחר מכן, טסתי כחלק ממשלחת הומניטארית לטנזניה שם שיפצנו בית ספר ובית יתומים ואף העברנו תכנים לימודיים.
עד הקורונה, הייתי דיילת אוויר באל על. הרגשתי שאני צריכה עבודה שתעזור לי לברוח מהחיים האמיתיים שלי, ושאהיה בסביבת אנשים שלא מכירים את עברי.
מאז ומתמיד חלמתי להיות רופאה. היום אני מתקשה להגיע לזה בגלל השינויים שאני עוברת אבל יש בי תקווה שיום אחד, אולי בזכותכם, אצליח.
אני מכוונת לעולם טוב יותר
עולם שכיום נשמע עולם מקביל, כמו חלום רחוק.
עולם שבו יש הגנה על אדם באשר הוא אדם. עולם שבו יש מחיר לעוול ופגיעה באדם אחר.
עולם שמאמינים לך. עולם שאין בו תרבות אונס. עולם שבו מקרי תקיפה מינית מכל סוג שהיא יהיו נדירים.
עולם שבו עושים הכל רק לא לשתוק
מזמינה אתכם לקחת חלק במאבק שלי, אולי בעצם המאבק של כולנו. מאבק לחיים של כולנו. זה יכול לקרות לכל אחד ולכל אחת על ידי אדם זר, במשפחה, בעבודה, במעגלי חברים, בלימודים ובצבא. ובכל מקום.
נדרש שינוי. ועכשיו.
הצטרפו אליי לעשות הכל רק לא לשתוק